קוראים ניהול שינוי

כשהתפקיד מגדיר אותך – אתה בצרה

"כשהתפקיד מגדיר אותך – אתה בצרה" הלקחים מפרשות טופז ופנאן: "מנהל עלול להתמכר להילה – אם הוא לא מנכ"ל הוא כלום"
ע', סמנכ"ל בחברה בינלאומית גדולה, חווה את המשבר האישי שלו הרבה לפני המשבר העולמי. שינויים דרמטיים במבנה הארגון הפכו את תפקידו הרם למיותר. בעיניים כלות ראה כיצד בעלי תפקידים אחרים, בדרך כלל צעירים יותר, נוגסים בתחומי אחריותו בעידוד המנכ"ל. ואז הגיעה השיחה.

"תראה", אמר לו הבוס, "הייתי שמח מאוד אם תישאר, אבל בתפקיד בדרגה קצת יותר נמוכה". ע' לא הסכים לבלוע את הצפרדע והתפטר. הוא אמנם התפטר בצורה וולונטרית, אך עולמו חרב עליו ברגע אחד; האיש שעבד 15 שעות ביום, שהיה מזוהה לחלוטין עם החברה, שהוא ותפקידו היו אחד, נשבר לרסיסים. "הרגשתי כזה קטן", הוא אומר. "זה היה נורא. אחרי טיפול פסיכולוגי ארוך הבנתי שכל ההגדרה העצמית שלי נבעה מהתפקיד וברגע שהוא לא היה – לא הייתי גם אני". החוויה שעברה על ע' משותפת ללא מעט אנשים שנמצאים גבוה בסולם הדרגות. "מנהלים נשאבים לתפקיד ולעבודה שלהם", אומרת חגית לקר, מנכ"ל LEAD פיתוח ארגוני, "שם הזהות שלהם, שם ההגדרה העצמית, שם הסטטוס החיצוני והפנימי.

"מנהל עלול להתמכר בקלות להילה. הוא מנהל את המפעל, שולט בכסף רב, משפיע על חיי אנשים, זוכה לכבוד, אהדה ולפעמים חנופה. במקרים רבים מדי מקור הביטחון שלו נובע ממרכזיות התפקיד. במלים אחרות – אם הוא לא מנכ"ל הוא כלום".

"קל להסתחרר", מסכימה ג', מנכ"לית של חברה בסדר גודל בינוני. "אתה יושב בשפיץ ונדמה לך שאתה מנהל את העולם. כל הסביבה מטפחת בך את התחושה שאתה חכם וחשוב ומקשיבים לך, ואתה מתחיל להאמין שזה נכון. אתה יודע שיום אחד זה ייגמר, אבל מי רוצה לחשוב על היום הזה?

"לא מדובר רק במנכ"לים", ממשיכה ג', "אלא באנשים מצליחים. לא חסרים עורכי דין שבלי התואר מרגישים עירומים, או בעלי תפקידים אחרים שהזהות בינם לבין מה שהם עושים בעבודה, היא אחת".

"משבר קשה בעקבות סיום תפקיד הוא תופעה שמתרחבת והולכת בעקבות שינויים בתפיסת הקריירה והארכת תוחלת החיים", מנתח ד"ר אמיר מנדל, פסיכיאטר ארגוני. "פעם אנשים עשו קריירה אחת, יצאו לפרישה קצרה ומתו. כיום להרבה אנשים יש כמה קריירות או כמה סוגי תפקידים – הם עובדים יותר שנים וגם תקופת הפרישה שלהם ארוכה ומשמעותית. במצב כזה עלולות הנפילות להיות רבות וכואבות יותר".

קיים הבדל משמעותי בין התחושות הנובעות מהדרך בה "נעלם" פתאום התפקיד והטלפונים מפסיקים לצלצל, או שהנפילה תמיד קשה וחריפה?

לקר: "המעבר קשה תמיד אבל יש לו דרגות. אם פיטרו אותך ללא הכנה מוקדמת, המשבר עלול להיות גדול במיוחד. אם נעשית לא רלוונטי הרי שמדובר בתהליך שאפשר לראות ולהתכונן אליו (על אף שרבים עוצמים עיניים ומעדיפים לא להביט במציאות המרה), וכנ"ל אם פרשת מרצון. בכל מקרה – המעבר מכס המלכות הגבוה למצב בו אתה הרבה פחות דרוש, הוא משברי. מי שהוא בהגדרתו לא אדם אלא מנכ"ל, לא אזרח מן השורה אלא שופט, לא אדם פרטי אלא עיתונאי או פוליטיקאי או דקאן – מי שלא מסוגל לעשות את ההפרדה בינו ובין התפקיד, יסבול יותר".

לעצור את אפקט הגלישה

"אפקט הגלישה" הוא מושג אותו ניתן למצוא בספרות המקצועית, המתאר השפעת משבר בתחום אחד על תחומים אחרים. ההשפעה גדולה יותר ככל שהמעגלים חופפים זה לזה. "אדם שכל עיסוקיו נוגעים בספורט ופתאום שבר רגל", אומרת לקר, "יחווה משבר שישפיע על חלק נכבד מתחומי חייו. לעומת זאת, אם שיחק כדורגל אך עסק גם בעריכת וידיאו – יושפע אצלו מעגל אחד פחות". עצירת אפקט הגלישה היא הפתרון הראשון שנותנים המומחים במטרה להקטין את המשבר.

"אני מציע למנהלים לפתח עיסוקים אלטרנטיביים לעיסוקים שמעניקים להם את הכוח והתהילה", אומר מנדל. "בין אם הם עיסוקים מקצועיים (ללמד באוניברסיטה, להיות חבר בדירקטוריון אחר וכדומה), ובין אם אלה עיסוקי פנאי ותחביבים שהופכים למשמעותיים.

"אדם צריך סיבה לקום בבוקר, לא רק בשביל תפקיד בעבודה. אם הוא הופך את התפקיד בעבודה למרכז הבלעדי של חייו הוא עלול להתעורר יום אחד ולהרגיש שלא נותר לו דבר – הוא לא שמר על קשרי משפחה, הזניח חברים, לא ייצר לעצמו אלטרנטיבה ולא טיפח את החוסן הפנימי שלו שמבהיר לו שהוא אדם מצוין, בין אם הוא בתפקיד ואם לא. הבדידות הופכת את המשבר לקשה עוד יותר".

איך מייצרים את החוסן הפנימי הזה?

מנדל: "עובדים באופן יום יומי על ניהול האגו. כל אדם בכל תפקיד צריך להזכיר לעצמו באופן יום יומי, על ידי קריאה, שיחה, הרהור או כל דרך אחרת, שהתפקיד שלו הוא רק החליפה שהוא לובש".

זה לא פוגע במחויבות העמוקה לתפקיד ולביצוע שלו בצורה הטובה ביותר?

"אני לא מציע לאנשים לזלזל בעבודתם. נהפוך הוא. כל עובד, בדרגה גבוהה או לא, צריך להיות מחויב לתפקידו ולעשות אותו על הצד הטוב ביותר, אבל לזכור שהצלחה בעבודה לא הופכת אותו למוצלח כמו שכישלון לא הופך אותו ללא יוצלח. תפקיד הוא רק תפקיד, הוא לא הזהות העצמית שלך".

לחגית לקר יש עצה אחת פשוטה: "תהיה בן אדם. צור מערכות של כבוד עם העולם. אל תפסיק ללמוד, אל תנתק קשרים מחוסר זמן. ככל שתשמר יותר מעגלים סביבך, ככל שתהיה פחות תלוי נפשית ורגשית בתפקיד שעזבת – כך הנפילה תהיה רכה יותר".

לפחות בשורה אחת טובה מבשרים המומחים למנהלות – בשלב זה נשים נפגעות פחות. "בהכללה נשים פחות מוטות אגו מגברים", אומר מנדל. "סטאטוס פחות מעניין אותן".

"נשים, בניגוד לגברים, יודעות מטבען לטפח מעגלים נוספים כמו קשרי משפחה וחברות", אומרת לקר. בנשים יש משהו יותר חברתי וגם יש יותר לגיטימציה לבקש תמיכה".

אם כי נשים רבות שפרצו תקרת זכוכית מתחילות להראות את אותם תסמינים?

מנדל: "זה התשלום שאתן מתבקשות לתת עבור השוויון. מודעות לנושא עוזרת".

רגע של חשבון נפש

ד"ר אלדד רום, פסיכולוג ארגוני וראש המגמה להנחיית קבוצות במכללה למינהל, טוען כי הקלישאה "משבר הוא הזדמנות", נכונה במיוחד במצב בו המנהל יורד מגדולתו.

"דווקא בתקופה קשה מתפנה אדם לבדוק את עצמו ולהבין מה רמת ההזדהות שלו עם התפקיד וכמה הוא יכול לייצר לעצמו זהות מקצועית מעבר לתפקיד עצמו. "שגרה כוללת הרבה מאוד עומס, לכן משבר שמרחיק אותך – וולונטרית או לא – מכס המלכות, הוא זמן טוב להיזכר שאתה והתפקיד שלך זה לא אותו דבר. במקביל", ממשיך רום, "כדאי לבדוק לעומק עוד כמה זוויות כמו האם ניתן ללמוד משהו אישי מכך שמקום העבודה שלך העדיף מישהו על פנייך, או כיצד ניתן לייצר עומק מקצועי גדול יותר ולהתפתח הן לכיוון מעלה, או רוחבית, על ידי נגיעה בתחומים שבהם לא נגעת קודם. חשוב מאוד לא להתכחש למשבר אלא לקבל אותו, ובשלב השני לפנות לחשבון נפש שכולל למידה והתפתחות עבור השלב המקצועי והאישי הבא שלך".

nihul@Themarker.com

הכתבה לקוחה מתוך the marker 26.10.2009